אז למה אנחנו בכלל אוהבות את הנבלים?
לכאורה, זה בכלל לא הגיוני.
הגיבור הוא האדם שאנחנו אמורות לעודד. הוא הטוב, האמיץ והצודק. הנבל הוא המכשול שעומד בדרכו.
אבל לא פעם הנבל הוא דווקא הדמות המורכבת, המפתיעה והבלתי נשכחת ביותר בסיפור.
הסיפור שמאחורי הרוע
דמויות טובות מוצגות בדרך כלל דרך המעשים שלהן: הן אמיצות, נדיבות ומוכנות לעזור. אצל הנבלים, לעומת זאת, הסיפור מתעכב על שאלה מסקרנת הרבה יותר - איך הם נעשו כאלה?
אנחנו רואות מי פגע בהם, מה הם איבדו ואיזה רגע גרם להם להפסיק להאמין באנשים. אנחנו מגלות שהנבל לא תמיד נולד אכזרי. לפעמים הוא היה אדם טוב שנפגע, נשבר - ואז בחר להפוך את הפצע שלו לנשק.
ברגע שאנחנו מכירות את הכאב שמאחורי המעשים, משהו משתנה. אנחנו כבר לא רואות רק אדם אכזרי, אלא גם את האדם הפצוע שמסתתר מאחוריו.
ההסבר אינו הופך את מעשיו למוצדקים. עבר קשה אינו מעניק לאדם רשות לפגוע באחרים. אבל ההסבר כן מאפשר לנו להבין אותו - ולעיתים ההבנה הזאת מרגישה קרובה מאוד לאהבה.
ובינינו, אנחנו רוצות להיות היוצאות מן הכלל
יש פנטזיה שחוזרת בספרים ובסרטים רבים: הנבל קר ואכזרי כלפי כולם, אבל מול אדם אחד הוא מוריד את השריון.
פתאום אנחנו לא רוצות רק לראות את הצד הרך שלו. אנחנו רוצות להיות האדם היחיד שהצליח להגיע אליו.
כי אם מישהו שלא סומך על איש בחר דווקא בך, הבחירה שלו מרגישה נדירה ומשמעותית יותר. כאילו הצלחת לראות משהו שאף אחד אחר לא ראה. כאילו הבנת אותו בזמן שכל העולם הסתפק בלפחד ממנו.
ומכאן מגיע גם תסביך המושיע.
אנחנו מדמיינות שנהיה האדם הנכון, ברגע הנכון - זה שיצליח לעצור את הנבל לפני שיאבד לגמרי, להזכיר לו מי היה פעם ולשנות את הסיפור כולו לטובה.
בספרים זה יכול להיות מרגש. בחיים האמיתיים, לעומת זאת, אדם אינו משתנה רק מפני שמישהי אהבה אותו מספיק. שינוי אמיתי מתחיל רק כשהאדם עצמו מכיר במעשיו, מקבל עליהם אחריות ובוחר להשתנות.
הנבלים עושים את מה שאנחנו רק חושבות עליו
נבלים מרשים לעצמם לכעוס בלי להתנצל, לנקום במי שפגע בהם, לשבור כללים ולא לנסות להיות נחמדים כדי שכולם יאהבו אותם.
זה לא אומר שאנחנו רוצות לפגוע באנשים.
לפעמים אנחנו פשוט נמשכות לחופש שיש בדמות שאינה מפחדת להיות בלתי אהובה. דרך הנבל אנחנו יכולות לגעת לרגע בכעס, בכוח, בנקמה ובצדדים שאנחנו רגילות להסתיר - בלי שאף אדם אמיתי ייפגע.
כשהספר נסגר, הכול נשאר בין הדפים.
הסיפור נותן לנו מרחב בטוח לפגוש רגשות שאינם תמיד יפים או נעימים. אנחנו יכולות להבין כעס בלי לפעול מתוכו, לחשוב על נקמה בלי לנקום, ולהתקרב לאפלה בלי לבחור בה.
ולפעמים הם פשוט מעניינים יותר
לנבלים יש בדרך כלל יותר סודות, יותר סתירות ויותר מה להפסיד. הם יכולים להיות אכזריים ברגע אחד ולהפתיע בחמלה ברגע הבא.
אנחנו לא יודעות מה יעשו - ולכן קשה להוריד מהם את העיניים.
הגיבור מנסה להציל את העולם. הנבל מכריח אותנו לשאול אם העולם בכלל ראוי להצלה.
וזאת כבר שאלה הרבה יותר מעניינת.
אבל מה קורה כשהמשיכה הזאת יוצאת מגבולות הספר? האם החיבור לדמות אפלה יכול להופיע גם מול פושעים אמיתיים?
כאן נכנסת לתמונה תופעה קיצונית ושנויה במחלוקת.
היבריסטופיליה
היבריסטופיליה היא מונח המתאר משיכה חזקה - רגשית או זוגית - לאנשים שביצעו פשעים חמורים, כמו רצח, שוד או מעשי אלימות.
ישנם מקרים שבהם אנשים החלו להתכתב עם פושעים מפורסמים לאחר מעצרם, ביקרו אותם בכלא, הגנו עליהם בפומבי ואף נישאו להם.
חשוב לעצור ולהבהיר: לא כל מי שאוהבת נבל בספר סובלת מהיבריסטופיליה. למעשה, ברוב המקרים אין שום קשר בין הדברים.
ההבדל המרכזי הוא המרחק שבין דמיון למציאות.
בדמות בדיונית אנחנו מכירות גם את המחשבות, העבר והפחדים. הסופר מאפשר לנו לראות את האדם שמאחורי המעשים ולעיתים אף מכוון אותנו לרחם עליו. אנחנו גם יודעות שאיש לא נפגע באמת, ושברגע שנסגור את הספר - הסכנה תיעלם.
פושע אמיתי, לעומת זאת, אינו דמות שנכתבה כדי לרגש אותנו. מאחורי מעשיו נמצאים אנשים אמיתיים שנפגעו, משפחות שחייהן השתנו וכאב שאי אפשר לסגור יחד עם הכריכה.
***
1985,
קליפורניה גועשת.
ריצ'רד רמירז סוף סוף נתפס.
"צייד הלילה”, שהותיר אחריו שלושה עשר מעשי רצח ועוד שורה של פשעים חמורים- נעצר.
אבל בשביל דורין ליאוי,
עורכת מגזינים אמריקאית ,
דווקא ברגע שבו הוא נתפס - החיים השתנו.
היא הביטה בו דרך המסך, מוקסמת.
הוא לכד אותה.
כמו צייד מנוסה.
והיא החליטה שעם הבחור הזה יהיה לה עתיד.
היא החלה לשלוח לו מכתבי אהבה, ביקרה אותו בכלא והפכה למגינה הנאמנה ביותר שלו.
וההרשעות שלו?
הן לא בלבלו אותה.
היא התכחשה אליהן מן היסוד.
אהבתה אליו סינוורה אותה.
כאחת עשרה שנים מאוחר יותר, ריצ'רד ודורין עמדו יחד בכלא סן קוונטין - ונישאו.
ומשפחתה, כמובן, לא ממש שמחה מהחתן החדש.
והקשר ביניהם?
טוב, הוא התקיים בעיקר באמצעות מכתבים וביקורים מפוקחים.
המרחק אפשר לליאוי להתמקד בדמות הפגיעה שחשבה שזיהתה - ולהתעלם מכל מה שלא התאים לה.
וכאן בדיוק האמפתיה הופכת למסוכנת.
לא מפני שאסור לנסות להבין כיצד אדם הגיע למקום אפל, אלא מפני שכל ההבנה ניתנת לפוגע - בזמן שהאנשים שבהם פגע נעלמים מהסיפור.
הכאב שלו מקבל הסבר, עבר ופנים אנושיות.
הכאב של הקורבנות הופך לפרט שמפריע לסיפור שהיא רוצה להאמין בו.
לפי דיווחים, שנים לאחר מכן נסדקה גם אמונתה המוחלטת של ליאוי. לאחר שראיות DNA קשרו את רמירז לרצח של ילדה בת תשע, היא התרחקה ממנו והפסיקה לבקר אותו. השניים נחשבו לפרודים עד מותו בשנת 2013.
בסופו של דבר, גם הדמות שבנתה בדמיונה לא הצליחה לשרוד לנצח מול המציאות.
אז האם משהו לא בסדר בנו?
לא.
העובדה שאנחנו אוהבות נבל בדיוני אינה אומרת שאנחנו מסכימות עם מעשיו, ובוודאי אינה אומרת שנרצה אדם כזה בחיינו.
לפעמים אנחנו מתחברות לכאב שמאחורי התנהגותו. לפעמים אנחנו מוקסמות מהמורכבות שלו, ולפעמים הוא פשוט הדמות הכי מצחיקה, מפתיעה וכתובה היטב בסיפור.
אבל חשוב לזכור את הגבול: להבין אדם אין פירושו להצדיק אותו.
רחמים אינם צריכים לבוא על חשבון האמת. אמפתיה כלפי הפוגע אינה יכולה למחוק את האחריות שלו, ובוודאי שלא את הכאב של האנשים שבהם פגע.
בסיפור אפשר לקוות שהנבל יבחר מחדש בטוב.
בחיים האמיתיים, שינוי אינו מתרחש רק מפני שמישהו האמין באדם מספיק.
הוא מתחיל כאשר האדם עצמו מפסיק להשתמש בכאב שלו כתירוץ, מכיר במעשיו, מקבל אחריות - ובוחר בדרך אחרת.