4 בדצמבר, 1872.
האוקיינוס האטלנטי.
ספינת מסחר בשם "דֵיי גְרָטְיָה” עושה את דרכה לכיוון אירופה, כשהצוות מבחין בספינה אחרת במרחק.
משהו בה נראה מוזר.
היא מתקדמת בזיגזג.
המפרשים שלה אינם מסודרים.
ואיש אינו עומד ליד ההגה.
הקברניט מנסה לאותת לה.
אין תשובה.
הספינה מתקרבת, ועל החרטום מתגלה שמה:
מרי סלסט.
שני מלחים נשלחים לבדוק מה קורה עליה. הם מטפסים על הסיפון, קוראים לאנשי הצוות וממתינים לתשובה.
אבל הספינה שקטה.
שקטה מדי.
אין עליה קברניט.
אין מלחים.
אין אפילו סימן ברור לאן כולם נעלמו.
עשרה אנשים הפליגו עליה מניו יורק פחות מחודש קודם לכן.
אף אחד מהם לא נראה שוב מעולם.
ההפלגה שהייתה אמורה להיות רגילה לחלוטין
ב־7 בנובמבר 1872 יצאה "מרי סלסט” מניו יורק בדרכה לגנואה שבאיטליה.
על סיפונה היה הקברניט בנג'מין בריגס. ימאי מנוסה שנודע כאדם זהיר ואחראי.
איתו הפליגו שבעה אנשי צוות, אשתו שרה ובתם הקטנה סופיה.
בבטן הספינה היו 1,701 חביות של כוהל תעשייתי.
הספינה עצמה הייתה במצב טוב.
מזג האוויר בתחילת הדרך לא נחשב חריג במיוחד.
והאנשים שעליה היו אמורים להגיע לאירופה בתוך שבועות אחדים.
אבל הם מעולם לא הגיעו.
ב־25 בנובמבר נכתבה הרשומה האחרונה ביומן הספינה. לפי הרישום, "מרי סלסט” הייתה סמוך לאיים האזוריים.
אחר כך - כלום.
תשעה ימים מאוחר יותר היא נמצאה בלב הים, במרחק מאות קילומטרים מן המקום שבו נכתבה הרשומה האחרונה.
והאנשים שהיו עליה נעלמו.
כאילו האוקיינוס פשוט מחק אותם.
מה נמצא על הספינה?
כאן הסיפור מתחיל להסתבך.
במשך השנים נפוצה אגדה שלפיה המלחים שמצאו את "מרי סלסט” גילו שולחן ערוך, ספלי תה שעדיין העלו אדים וארוחה חמה שננטשה באמצע.
זה נשמע מצמרר.
זה גם לא קרה.
הפרטים האלה נוספו לסיפור במשך השנים בכתבות, ספרים וסיפורים בדיוניים. האמת פחות דרמטית - אבל מסתורית לא פחות.
על הספינה נמצאו מזון ומים שהיו יכולים להספיק לחודשים. רוב המטען היה במקומו, והחפצים האישיים של הנוסעים לא נלקחו.
לא נמצאו סימנים ברורים למאבק.
לא נמצאו גופות.
לא נמצאו כתמי דם.
אבל הספינה גם לא הייתה "מושלמת”.
חלק מהמפרשים והחבלים נפגעו. תאיו הפנימיים של כלי השיט היו רטובים ומבולגנים. בבטן הספינה הצטברו יותר ממטר מים, ואחת המשאבות פורקה - אולי מפני שמישהו ניסה לתקן אותה.
המצפן נפגע.
מסמכים וציוד ניווט מסוימים נעלמו.
והפרט החשוב מכול:
סירת ההצלה לא הייתה שם.
כלומר, האנשים לא נעלמו באוויר.
הם כנראה ירדו מן הספינה מרצונם.
השאלה היא למה.
תיאוריה ראשונה: פיראטים
זו הייתה המחשבה המתבקשת.
אולי פיראטים תקפו את הספינה, הרגו את הנוסעים ולקחו את גופותיהם?
אלא שמשהו בתיאוריה הזאת לא הסתדר.
למה שפיראטים ישאירו מאחוריהם את הספינה, את המזון, את הציוד ואת המטען יקר הערך?
ולמה לא נמצאו סימנים למאבק?
פיראטים לא נוהגים להשתלט על ספינה, לקחת רק את האנשים - ולהשאיר כמעט את כל מה ששווה כסף.
תיאוריה שנייה: אנשי הצוות מרדו
אולי המלחים מרדו בקברניט, פגעו בו ובמשפחתו ולאחר מכן נמלטו בסירת ההצלה?
גם לכך לא נמצאו ראיות.
אנשי הצוות נבחרו בקפידה ונחשבו למלחים מנוסים. אם הם רצו לגנוב את הספינה או את המטען, לא היה שום היגיון בכך שיעזבו הכול וירדו אל סירה קטנה בלב האוקיינוס.
סירת הצלה היא האפשרות האחרונה של אדם שנמצא בסכנה.
לא כלי מילוט מוצלח עבור מי שרוצה להיעלם עם שלל.
תיאוריה שלישית: מפלצת ים
כאן, כמובן, הדמיון התחיל לעבוד שעות נוספות.
במשך השנים הואשמו בתעלומה תמנון ענק, יצורים לא מוכרים ואפילו כוחות על־טבעיים.
אבל גם אם יצור ימי היה מצליח לפגוע באדם אחד - קשה להסביר כיצד היה מעלים עשרה אנשים, מוריד את סירת ההצלה, לוקח ציוד ניווט ומשאיר את הספינה עצמה כמעט שלמה.
מפלצת היא תשובה מצוינת לסיפור.
לחקירה - קצת פחות.
תיאוריה רביעית: הצוות של הספינה שמצאה אותה
האנשים שמצאו את "מרי סלסט” גררו אותה לגיברלטר וביקשו לקבל תשלום על הצלתה.
ומיד נולד חשד:
אולי הם בעצמם פגעו בנוסעים כדי לקבל את דמי ההצלה?
נפתחה חקירה. הספינה נבדקה, העדים נחקרו, וכל פרט חשוד זכה לפרשנות.
אבל גם כאן לא נמצאה הוכחה למעשה אלים.
יתרה מכך, "דיי גרטיה” יצאה מניו יורק שמונה ימים אחרי "מרי סלסט” והייתה ספינה איטית ממנה. קשה להבין כיצד אנשיה היו מצליחים להשיג אותה, להשתלט עליה ולהעלים את כולם - בלי להשאיר סימן ברור.
החשד נשאר.
הראיות לא הגיעו.
ואז נשאר המטען
1,701 חביות של כוהל תעשייתי.
כשהספינה הגיעה לבסוף לנמל, התברר שתשע מהחביות היו ריקות. ככל הנראה, הנוזל דלף מהן והפך לאדים בחלל הסגור של בטן הספינה.
והאדים האלה עלולים להסביר הכול.
דמיינו שאתן במקומו של הקברניט.
אתן מריחות חומר חריף שעולה מבטן הספינה. אינכן יודעות כמה ממנו דלף. ייתכן שאתן שומעות רעש, מבחינות בלחץ שנוצר או חוששות שניצוץ קטן יגרום לפיצוץ.
על הספינה נמצאות גם אשתו ובתו הקטנה.
האם תישארו עליה ותקוו שהכול יהיה בסדר?
או שתורידו את כולם לסירת ההצלה - רק לכמה דקות - עד שתוודאו שאין סכנה?
ייתכן שהקברניט בריגס הורה לכולם להיכנס לסירה. אולי היא נקשרה אל הספינה בחבל כדי שלא יתרחקו ממנה.
ואז הרוח התחזקה.
החבל נקרע.
או השתחרר.
"מרי סלסט”, שנותרה עם חלק ממפרשיה מורמים, המשיכה להתקדם בלעדיהם.
עשרת האנשים נשארו מאחור בסירה קטנה, מול ים פתוח.
אם זה מה שקרה, לא הייתה כאן מפלצת.
לא מזימה.
ולא ספינה מקוללת.
הייתה החלטה הגיונית לחלוטין - שהפכה בתוך שניות לאסון.
אבל יש אפשרות נוספת
מחקרים וניסיונות מאוחרים יותר הציעו הסבר מעט שונה.
אחת המשאבות של "מרי סלסט” הייתה מפורקת. המטען מילא את בטן הספינה והקשה על הקברניט לבדוק בעצמו כמה מים חדרו אליה.
אם המשאבה לא פעלה כראוי, בריגס אולי חשב שהספינה מתמלאת במים ועומדת לשקוע.
לכך נוספו מזג אוויר בעייתי, ציוד ניווט שנפגע והאפשרות שהוא טעה בהערכת המרחק מן היבשה.
ייתכן שהוא האמין שהאי הקרוב נמצא ממש בהישג יד.
ולכן הוא נתן את הפקודה לעזוב.
בדיעבד, הספינה לא שקעה.
היא המשיכה לשוט לבדה.
אבל האנשים שכבר ירדו ממנה לא יכלו לדעת זאת.
הסיפור ששיקר לכולנו
בשנת 1884 פרסם סופר צעיר בשם ארתור קונן דויל סיפור בדיוני שהתבסס על התעלומה.
הוא שינה את שם הספינה, המציא פרטים חדשים והוסיף הסבר משלו להיעלמות.
הסיפור היה משכנע כל כך, שחלק מן הקוראים חשבו שהוא תיאור אמיתי. פרטים שהומצאו עבור יצירה ספרותית נכנסו לכתבות, ומשם הפכו ל"עובדות”.
כך קיבלנו את האוכל החם שנשאר על השולחן.
את המשקה שנמזג ולא נשתה.
ואת הספינה המושלמת שננטשה בלי שום סיבה.
במציאות, היו סיבות לחשוש.
פשוט איננו יודעות איזו מהן גרמה לקברניט לעזוב.
התעלומה שנשארה בים
"מרי סלסט” המשיכה להפליג עוד שנים לאחר שנמצאה.
בשנת 1885 היא הוטבעה בכוונה במסגרת ניסיון הונאת ביטוח - סוף מפוקפק למדי עבור ספינה שכבר צברה מוניטין מפוקפק עוד יותר.
אבל גורלם של בנג'מין בריגס, אשתו, בתו ושבעת אנשי הצוות מעולם לא התגלה.
לא נמצאה סירת ההצלה.
לא נמצאו שרידים.
ולא נותר איש שיספר מה באמת קרה.
ההסבר הסביר ביותר הוא שהנוסעים חששו מסכנה - דליפה, פיצוץ או חדירת מים - ועזבו את הספינה באופן זמני.
הרוח הפרידה בינם לבינה, והאוקיינוס עשה את השאר.
אבל הסבר סביר אינו תשובה ודאית.
וזו הסיבה שיותר ממאה וחמישים שנה לאחר מכן, "מרי סלסט” עדיין שטה בדמיון האנושי:
ספינה בלי קברניט.
הגה בלי ידיים.
ועשרה אנשים שהים שמר לעצמו.